<h1>הבתים — שערי תפילה שער תשיעי</h1>
<h2>דף נג:</h2>
שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן על כל ברכה וברכה והרי הם כמתפללין, בד"א במי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו. בד"א בשאר ימות השנה אבל בראש השנה ויום הכפורים של יובל שליח צבור מוציא את היודע כשם שמוציא את שאינו יודע, מפני הן ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוין דעתם בהם כשליח צבור, לפיכך אם רצה היודע בשני ימים אלו לסמוך על תפלת צבור הרשות בידו, לר"ם. כתב הרי"ף עם שבשדות שהם אנוסין ואינם יכולין לבא לבית הכנסת בראש השנה וביום הכפורים שליח צבור מוציאן ידי חובתן, אבל העומדים בעיר אין שליח צבור מוציאן עד שיבואו לבית הכנסת וישמעו משליח צבור כל התפלה מתחלה ועד סוף, ע"כ. דבר זה אינו מבואר בלשון הר"ם, ויראה מדבריו שאינם יוצאים ידי חובתן אלא השומעים משליח צבור, ששליח צבור אינו מוציא בשאר ימות השנה את שאינו בקי ובראש השנה ויום הכפורים אפילו הבקי אלא בזמן ששומעין תפלתו מתחלה ועד סוף ועונין אמן על כל ברכה וברכה, וזה נראה עיקר. כתב הריא"ג שליח צבור הוא שנעשה שליח להוציא את שאינו בקי, אבל אחר אינו עושה שליח להוציא חברו ידי תפלה ואפילו אינו בקי. ויראה לי שמי שאינו בקי חברו מוציאו בין בק"ש בין בתפלה כדרך שאמרנו בברכת המזון [סופר מברך ובור] יוצא. יש מי שכתב שברכת יוצר אור הרי היא כברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא, ויראה לי שברכות אלו תקנום חכמים לפני ק"ש ולא משום הנאת האורה אלא להודות לבורא שברא וסדר המאורות, וראיה לדבר שהרי סומא פורס על שמע ומברך יוצר המאורות. וזה הכלל יראה לנו במצוה שאדם מוציא את חברו ובאותן שאינו מוציא. כל מצוה שהיא בעצמו של אדם כגון אכילת מצה שצוהו המקום לאכול, או תפילין שצוהו המקום להניחן, או לעשות ציצית בבגדו, או להתפלל שהיא עבודה שבלב. או לקרוא ק"ש ולקרוא בתורה וכיוצא בזה, דברים אלו אי אפשר לעשותן על ידי אחר, שלא יוכל אדם לומר אכול מצה בעבורי או התעטף בציצית או לבוש תפילין בעבורי. ובענין התפלה הבקי מוציא את שאינו בקי והוא שיתן לב לשמוע מה שהוא אומר. וכן בנטילת לולב ותקיעת שופר וכיוצא בזה לא יוכל אדם לפטור עצמו על ידי חברו אם לא יתקע או לא שמע התקיעה או לא נטל הלולב. אמנם קביעת מזוזה ועשיית מעקה וביעור חמץ וכיוצא בהן, זה אפשר להעשות על ידי שליח, שאין לנו בזה רק שתעשה המצוה על ידי מי שהוא.
<h2>דף פה:</h2>
יחיד העומד בשער בית הכנסת אינו מצטרף עם תשעה של בית הכנסת, אבל אם יש עשרה בבית הכנסת שמתפללין יחיד השומע מאחורי בית הכנסת עונה עמהם קדיש וקדושה וברכו ויצא ידי תפלת צבור, ומה שאמרו אין היחיד אומר קדוש הוא שלא יאמר כשהוא מתפלל ביחידות אקדש את שמך, או שיאמר קדיש או ברכו בפחות מעשרה, ויש מי שכתב שאין יחיד אומר דבר שבקדושה ולא עונה אלא אם כן הוא מצטרף עמהם בעשרה. והראשון עיקר, וכן כתב הרב בעל התוספות, וכן נראה דעת הר"ם, וכן נתפשט המנהג. כתבו קצת הגאונים הבימה של בית הכנסת שגבוהה עשרה חלקה רשות לעצמה, ושליח צבור המתפלל שם אינו מוציא העומדים בבית הכנסת, וכן העומדים שם אין מצטרפין עם העומדים בבית הכנסת. ויש מי שאמר שכיון שהיא כלה באויר בית הכנסת [הרי היא] כחצר קטנה שנפרצה לגדולה, והוא שאין מחיצה עשרה, וכן נראה.
<h2>דף קה:</h2>
כתב הר"ם בשבתות וימים טובים כשגומר שליח צבור שחרית בקול רם אומר קדיש ואחר כך קורא תהלה לדוד וכו' ואומר קדיש ומתפללין מוסף בלחש ואחר כך מתפלל מוסף בקול רם כדרך שעושין שחרית ואומר קדיש אחר תפלת מוסף והעם נפטרין. ואין אומר קדושה ולא תחנונים אחר תפלת שחרית כשאר הימים אלא אומר אותה קודם תפלת המנחה, כיצד קורא תהלה לדוד ואומר סדר היום ודברי תחנונים ואומר קדיש ומתפללין מנחה וחוזר ומשמיע תפלת המנחה בקול רם ואומר קדיש. בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום קודם תפלת מוסף, ובמוצאי שבת אומר סדר היום גם אחר תפלת הערב ואומר קדיש ואחר כך מבדיל ע"כ. וכבר נהגו העם לומר אחר תפלה ויהי נועם וסדר היום ואחר כך אומר קדיש שלם ואחר כך אומר ויתן לך ואומר קדיש.
